נער שהוא אומן ומצייר מגיע כל שבוע. לא ממש שמח לכתוב. אז אמרתי לו…. בוא נחפש חוויה משמעותית… צייר לי במילים.
וזה מה שכתב עם הדרכה שלי, תקראו עד הסוף, כדאי.
אפורה לבנה
בגיל חמש או שש התחלתי להשתעל, שזה לא אמור להדאיג, אבל אז המשכתי ואפילו חזק יותר, אז ההורים שלי הביאו אותי לבית חולים איכילוב ומצאו שם שיש לי דלקת ריאות קשה. הייתי שם באשפוז חודשיים ובמהלך החודשיים האלו לא אכלתי כי לא היה לי תאבון בכלל ובכל רגע עמדתי להקיא. אבל בסוף החודשיים האלה הפסקתי להשתעל והבראתי. אבל כבר לא הייתי הילד האופטימי הזה שרץ כל היום כדי להגיע הכי מהר, אני נהייתי רציני יותר ועד היום אני נחשב לאדיש. כי פשוט כשהייתי בגיל הזה של הילד האופטימי חסר הגבולות, אני לא הבנתי שאני יכול להפגע ואיך שהוא אני פשוט לא הצלחתי להפנים את העובדה באותו רגע שנפגעתי.
מאותו רגע שהבראתי תפיסת העולם שלי השתנתה לגמרי, מאותו הזמן התנהגתי שונה. כל העולם כבר לא היה שטוח. כבר לא הייתי הדמות הראשית בסיפור, כבר לא הכל סבב סביבי. ואז הבנתי שכל האנשים חושבים באותה רמה, שכל אחד הוא הדמות הראשית של הסיפור שלו והדמות המשנית של הסיפור בעולם.
מבחינת תקופות בחיים הייתי אומר שכשהייתי קטן, עד גיל שש, התקופה הזו היתה ורודה. אחר כך, בזמן המחלה ואחר כך היתה שחורה. ולאחר מכן ועד היום אפורה-לבנה.